אכילה רגשית - תהליך של שינוי לתמיד 

אכילה רגשית - תהליך של שינוי לתמיד

לפני שנה וחצי ישבתי אצל ידידה טובה שלי והתכוננו למבחן בפסיכופרמקולוגיה, במסגרת לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית קלינית. לקראת חצות התעייפתי מלשנן עשרות מושגים, וניגשתי לכוננית הספרים שלה כדי לקחת ספר קליל ו"להירגע".

אחד הספרים שצצו מולי, שלא היה ספר שעסק בפסיכולוגיה, סקרן אותי מאוד: "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה" ובו נושאים אהובים ומוכרים, המעסיקים אותי ביותר - אוכל, אהבה והקשר ביניהם.שלפתי את הספר מהמדף, חזרתי לסלון, שכבתי על הספה ושקעתי בקריאה בספרה של הסופרת האמריקאית-יהודייה ג'נין רות'.

המילים בהן השתמשה היו רכות ומבינות מצד אחד, וקשות וחודרות עמוק בבטן מהצד שני. ניסיתי להניח את הספר אחרי הפרק הראשון כי חיכו לי עוד כמה ימים של לימודים למבחן, אך לא הצלחתי. אחרי כל פרק הייתי מבטיח לעצמי שהפרק הבא יהיה האחרון להיום. מאחר שאני מכיר את עצמי, בעל נפש של מתמכר לא קטן, ידעתי שאפסיד בקרב הזה.

לא ישנתי באותו לילה, ולקראת בוקר סיימתי לקרוא את הספר. ידידתי מזמן פרשה לה למעט שנות שינה, ואני נשארתי עם עצמי, ועם המחשבות והרגשות שלי, שמישהי הצליחה לתאר בצורה כל כך מדויקת, שאני מעולם לא ידעתי שאפשר כך לבטא.לא היה לי מושג באותו לילה, שקצת יותר משנה לאחר מכן אפגוש אותה, פנים מול פנים, על הר המשקיף אל מפרץ מונטריי לחופי האוקיינוס השקט, אי שם 150 ק"מ דרומית לסן פרנסיסקו. פגשתי אותה במסגרת סדנה ייחודית העוסקת באכילה רגשית. 60 נשים מכל העולם הגיעו, כל אחת נמצאת בשלב של הבנת עולמה הפנימי, והמקום של האוכל בתוכו. גבר אחד הגיע, אנוכי.

הרגע שבו ראיתיה לראשונה היה מיוחד מאוד. היא דיברה, ואני חשתי כאילו אני מכיר אותה שנים. כאילו שמעתי אותה מדברת זה עידן ועידנים. יומיים לאחר מכן, בלילה השלישי של הסדנה, ניגשתי אליה ושוחחנו קצת. בין השאר אמרתי לה, שמעולם לא הרגשתי שמבינים אותי כמו שהרגשתי אחרי שקראתי את הספר שלה (באנגלית שמו שונה - "כאשר אוכל הוא אהבה" ולא "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה"). סיכמתי שהסיפור האישי שלי ממש דומה לשלה, ובקיצור:?The Same Mass? . ג'נין חייכה.

חמש יממות, באווירת קדושה שג'נין רות הצליחה להשרות על כולנו, חיזקו את התחושות וההבנות שלי שהאוכל הוא בסך הכול השער לעבודה רגשית עמוקה יותר, ושהחיבור בין הצד הזה של החומה לצד השני יכול לסייע לכל כך הרבה אנשים, שכבר איבדו את התקווה מלחיות חיים חופשיים מכפייתיות הקשורה לאוכל.

כחובב הרפתקאות, דרמות ונוסטלגיה, הפכתי את הנסיעה לסדנה למסע בזמן, תוך שאני מפגיש עצמי עם נקודות משמעותיות בהיסטוריה שלי. בשנים האחרונות נסעתי מספר פעמים למזרח, בעיקר להודו.  ביליתי גם חודשיים בדרום אמריקה. יצאתי לגיחות לאירופה בין לבין, גם כדי לחוות את "דפש מוד" (הלהקה האהובה עליי) מקרוב.

המסע שממנו חזרתי לאחרונה היה אחר. קשה לי מאוד להסביר במילים מה היה בו אחר. אבל, אולי, אם אתאר את התחושות שלי לאחר השיבה לארץ, יהיה לכם קל יותר להבין. הרגשתי שהמסע סגר עבורי תקופה של עשר שנים, שבה הענקתי לעצמי ילדות שנייה, שבה חוויתי ובעיקר פיציתי את עצמי על כל מה שלא היה לי כילד.

כשחזרתי, הרגשתי בעיקר עייפות, אך גם תחושה של סיום. משהו נגמר. נתתי לילד שבי עשר שנים של אהבה רבה. ממני. הבנתי, רק עכשיו, אחרי עשר שנים של ניסיונות בלתי פוסקים, שבחיים לא אוכל לקבל את ילדותי הראשונה כמו שרציתי. הרגשתי שזה בסדר. הרי ניסיתי הכי טוב שאפשר - וזה לא הספיק. התחושה שמלווה אותי בימים אלו היא, שמשהו בנתינה שלי לעצמי, מתוך המקום של הפיצוי והחסך, הסתיים. גם כי בחיים מחד גיסא, כמו שאמרתי, לא אוכל לשנות את ההיסטוריה שלי, ומאידך גיסא, אני מרגיש שנתתי לעצמי כל כך הרבה, שמשהו בי נרגע. הילד שבי קיבל המון. 

יום לאחר שסיימתי את "מסע הדפש מוד" שלי מבזילדון (עיר בקרבת לונדון, שחברי הלהקה גדלו בה, ובו ביקרתי לפני שהגעתי לארה"ב) ועד לאיצטדיון הרוז-בול, פסדינה, בקרבת לוס אנג'לס (היכן שדפש ביצעו ב- 88' את ההופעה הגדולה ביותר שלהם), נחתתי בסן חוזה, בקרבת סן פרנסיסקו, לאחר כשעת טיסה מלוס אנג'לס, שם פגשתי חבר ילדות.

ידעתי שצפויה לי חוויה חדשה ומסעירה וחיכיתי לה בכליון עיניים. אכלניים רגשיים מכל העולם, המאמינים בתהליך ארוך לריפוי עצמי, הולכים להיפגש עם המורה שלנו ולגעת עוד קצת בעצמם. לא ציפיתי שהמשתתפת הראשונה שאפגוש תהיה בעלת חזות אנורקטית, אך חשוב להסביר שוב  כי איננו מדברים כאן רק על אנשים שמנים, אלא גם על כאלו שיש להם מערכות יחסים מסובכות, מורכבות ואף מעוותות עם אוכל, ועם כל מה שקשור אליו.

שנינו ישבנו על ספסל מול דלפק המידע של טרמינל  C בנמל התעופה של סן חוזה, וחיכינו להסעה שתיקח אותנו למתחם הסדנה (כשעה דרומית מסן חוזה). לאחר מספר דקות שאלתי אותה אם גם היא בדרכה לסדנה, והיא הנהנה. תוך עשר דקות היינו כבר חברים טובים. היא סיפרה לי ששמה סנדרה, שהיא הגיעה במיוחד מלימה שבפרו לסדנה, ושהיא קוראת את הספרים של ג'נין כבר עשר שנים (התביישתי בתוכי שאני כזה "צעיר" בעניין). לאחר חצי שעה הצטרפו אלינו עוד שתי נשים מטיסות אחרות. חיכינו יחד להסעה, ולאחר כשעה הגענו למתחם הסדנה ב- mount maddona המשקיף על מפרץ מונטריי. מעולם לא ביקרתי במקום, אך לא הרגשתי שהוא זר. הוא הזכיר לי מאוד את קיבוץ בית אורן.

ידעתי שאם אני רוצה להפיק את המירב מן הסדנה, עליי להתנער ממשקפי מנחה הקבוצות והמטפל, ופשוט להיות כאחרון המשתתפים. שוב ושוב חזרתי ואמרתי לעצמי כי באתי לשם כדי לגעת בעצמי, ולא כדי לבחון איך ג'נין מנחה, וגם לא כדי לנסות לטפל באנשים אחרים. במהלך הימים הראשונים זה היה לי קשה, אבל לאט לאט השתחררתי, והדמעות הגיעו. זה היה בכי שקט, לא היסטרי, לא כמו כשהסכין ננעצת בי, ואני מרגיש אבוד בעולם הזה. אחד הדברים שג'נין הזכירה בהרצאותיה היה שאם נעשה עבודה יסודית עם עצמנו, הקור, הבושה והשנאה העצמית יהפכו לתחושת שקט ושלווה, וזה מה שהרגשתי כשבכיתי.

כשהגענו, האחראית על הסדנה, ג'ודי, בחורה כבת כ- 50 שאיתה התכתבתי לפני הסדנה, אמרה לנו היכן נמצאים החדרים שלנו. המשכתי עם הנהג ל"צימר" שלי, כ- 500 מ' במורד ההר. יותר מאוחר הגעתי לחדר האוכל, שעוד לא ידעתי שהוא יהיה מרכז העניינים של הסדנה, ובו נבלה את מיטב זמננו. היינו כ- 30  משתתפים, שהייתה זו הסדנה הראשונה שלהם עם ג'נין. 30 המשתתפות הנוספות הגיעו למחרת היום.

לאחר הארוחה ידענו שניפגש עם ג'נין, וכולנו היינו מאוד נרגשים לקראת המפגש הראשון עם הסופרת המפורסמת, שתיארה בספריה את מערכת היחסים המעוותת שלה עם האוכל.נכנסנו לחדר ההרצאות במתחם המרכזי של הסדנה, וחיכינו לשעה שבע בערב. מולנו הייתה במה קטנה ועליה כיסא. לאחר מספר דקות הופיעה דמות קטנה, רזה, שברירית, בלונדינית. נכנסה והתיישבה. הסתכלתי עליה וחייכתי. נזכרתי בתחושה הראשונית שלי לפני שנה, כשקראתי את תיאוריה המדויקים הנוגעים לחיי האכלנים הרגשיים. היא החלה לדבר, ואז הקריאה שיר, מה שהפך לשגרת יומנו. בכל הרצאה שלה היא פתחה בקריאת כמה שירים על אהבה עצמית. הרגשתי כמו ילד קטן מוקף אהבה, שאין דבר שיכול לפגוע בו.

ג'נין המשיכה לדבר, אבל לא תמיד שמעתי אותה. יותר הרגשתי אותה, ובעיקר עברה בי תחושה מוזרה שאני מכיר אותה שנים רבות, וששמעתי אותה עשרות פעמים בעבר.אחד המסרים המרכזיים שלה בהרצאת הפתיחה היה שחשוב ללמד מחדש פריחה שהיא כזאת. היא חזרה על משפט זה לאורך כל הסדנה בווריאציות שונות. חשבתי לעצמי כמה מעט אנחנו מלמדים את עצמנו ומזכירים לעצמנו כמה שאנחנו באמת נהדרים. לאחר ההרצאה התפזרנו בשקט, מנסים להבין איפה אנחנו.  ממש לא מבינים לאן הסדנה הזו תיקח אותנו, ואם באמת משהו בתוכנו יזוז... עוד קצת.

הלו"ז היומי לארבעה הימים הבאים כלל פעילות גופנית בין שבע לשבע וחצי בהדרכת מנו ההולנדי, וכן מדיטציה בין שבע וחצי לשמונה עם המנחה מאנגליה. לאחר מכן הייתה מדיטציית ארוחת בוקר, הרצאה של ג'נין, מדיטציית ארוחת צהריים, קבוצת עבודה וארוחת ערב. סיימנו את היום בהרצאה נוספת של ג'נין. לא היה זמן לנשום.

הפעילות הגופנית עם מנו הייתה חוויה גדולה. 60 נשים ואנוכי מסתובבים בחדר, ובעיקר לומדים תרגילי הגנה על עצמנו. למה הכוונה? מנו, שהוא מנהל מרכז טיפולי גדול באמסטרדם, לימד אותנו כל מיני טכניקות של תנועה במרחב, בהדגש על מניעת מצבים מסוכנים היכולים לחדור אל המרחב שלנו. שילבנו את התנועתיות עם צעקותNO  ואז YES וכן STOP ואז .GO כלומר, רק אחרי שנלמד לשמור על עצמנו היטב, נוכל לאפשר כניסה למה ולמי שמתאים לנו.  מנו סיפר לנו איך דורות של אנשים, מומחים בגוף-נפש, משתמשים באמרה לטינית עתיקה מאז ימי הביניים:  ,NO PASSARAN שמשמעותה "אין-מעבר". כלומר, אנחנו, האכלנים הרגשיים, קובעים למי/מה יש מעבר לתוכנו ולמי/מה אין מעבר. ליווינו את צעקות ה-NO PASSARAN בתנועות כלפי כל הצדדים, ויצרנו חיץ בין גופנו לשאר העולם. חשבתי לעצמי כמה קשה לנו, האכלנים הכפייתיים והרגשיים, הכמהים להתמזגות עם השני, ליצור את החיץ. הרגשתי מה רבה העבודה שעליי עוד לעשות.לאחר מחצית השעה עם מנו עברנו לחצי שעת מדיטציה עם קארול.

שיטת העבודה של ג'נין ושלושת העוזרים שלה (מנו ההולנדי, קארול הבריטית וקוהן האוסטרלית) היא להתחבר לגוף ובעיקר לנשימה דרך מדיטציה או התחברות לבטן, מה שלי היה קל יותר. דרך ההתחברות לגוף יכולנו להבחין בין התחושות הגופניות, ולהחליט טוב יותר בכל רגע נתון כמה באמת מבחינה פיזית אנחנו רעבים. מדיטציות הבוקר עם קארול, וכן המדיטציות הרבות שג'נין שילבה בהרצאותיה, לא היו קלות עבורי משום ששיטת עבודתי היא יותר מנטלית. 

ביום השני של הסדנה, בשעה 08:15, התוודענו לציר המרכזי של העבודה שלנו בסדנה - מדיטציית ארוחת הבוקר (ומאוחר יותר גם בצהריים). ארוחות, שנמשכו בין שעתיים לשלוש כל אחת. מדיטציות הארוחות היו ה"עבודה המעשית" בסדנה. המאכלים סודרו בבופה, וכל אחד לקח כרצונו מהמאכלים הצמחוניים, והתיישב במקומו. לאחר שהסתדרנו ג'נין נכנסה לחדר, והארוחה, ששוב אני מדגיש נמשכה בין שעתיים לשלוש, התחילה. ג'נין ביקשה מאיתנו בתחילה להתבונן בצלחת, ולנסות להבין למה בחרנו דווקא במזון מסוים, לאיזה טעם אנו מצפים כאשר נטעם מהאוכל, מה רמת הרעב שלנו בין 1 ל- 9 (4 ופחות - רעב). התחלנו לאכול לאט, ואחרי דקה או שתיים היא ביקשה שנפסיק, ונשאל את עצמנו מספר שאלות, כמו: האם הטעם באמת תאם את הציפיות, האם הרעב נעלם או ממשיך, האם יש מזון אחר שבו אנו חושקים (ביום האחרון משתתפת אמרה שהיא ראתה שוקולד שהוגש לקבוצה אחרת, והיא בדקה עם ג'נין אם זה יהיה בסדר לצאת ולקחת שוקולד, וכך באמת היה).

הריטואל חזר שוב ושוב בכל הארוחות (בוקר וצהריים). היינו דנים, מתלבטים, שואלים ומגיבים אחד  לשני. הפכנו לקבוצה טיפולית תוך כדי הארוחות. הרבה דמעות, ומדי פעם גם פרצי צחוק, ליוו את הארוחות. באחת הארוחות, בפעם הראשונה בחיי, התבוננתי בצלחת שלי, וחשבתי על המשפט שאני מכיר מילדות: "הגוף שלי לא פח זבל". אבל הפעם חוויתי אותו בצורה שונה. הרגשתי אותו בגוף. הרגשתי שאני לא פח זבל גם במובן של אוכל וגם בשאר הדברים. הייתה זו תובנה חדשה שחדרה לעולמי, תחושה שחוויתי אותה מעבר לעבודה הפסיכולוגית שעשיתי עם עצמי בשנים האחרונות.

באחת מארוחות הבוקר, כשישבנו בחדר האוכל הגדול, ג'נין שאלה שוב על הבחירה במזון מסוים. סיפרתי כי לקחתי את גבינת הקוטג' אולי מהמקום של להתחבר לרוני הילד ש"גדל" על גבינת קוטג', ולתת לו אהבה דרך המזון. לאחר מכן הוספתי כי לעתים אני בוחר במזון לא רק מפני שאני אוהב את הטעם שלו, אלא גם כי דרך המזון הספציפי אני נזכר בתקופה או במקום מיוחד. נתתי דוגמה לטוסט טונה שאני מכין מדי פעם, דרכו אני מתחבר בזיכרון לנסיעותיי להודו (ממש אומר לעצמי "בוא נרגיש קצת הודו דרך האוכל"). פעמים רבות בארוחות הבוקר הייתי נוהג להזמין את המנה הזו. ואכן, להודו יש בלבי מקום מיוחד (ביקרתי שם שלוש פעמים בשנים האחרונות).

תוך שאני מדבר על הקשר בין טוסט הטונה להודו נזכרתי שה"רומן" שלי עם טוסט הטונה לא התחיל בהודו. לפני כ-15 שנה, בתחילת הקשר עם החברה הראשונה שלי, היא הכינה לי כמעט בכל ערב טוסט טונה. הרגשתי שהתמונה מתבהרת. לפעמים אני אוכל לא כי אני רעב, אני אוכל כדי להיזכר. הנה, למדתי  משהו נוסף שאוכל לחלוק אותו עם הקולגות והמטופלים שלי.

נסו לדמיין את האווירה בה 60 משתתפות ואנוכי אוכלים באווירה של "אוכלים רק אם רעבים". כמויות האוכל שנזרקו לפחים שם היו עצומות. נשים ששקלו יותר מ- 150 קילו, ומשתתפים אחרים, אולי בפעם הראשונה בחייהן, קיבלו לגיטמציה לא לסיים את כל מה שיש בצלחת.

החלק המרכזי בסדנה היו ההרצאות של ג'נין. הן היו משולבות בשירים שג'נין הקריאה, בתיאור אירועים  מחייה המוכרים לכולנו מהספרים שלה, וכן בתרגולי ישיבה שקטה עם עצמנו. כמו כן תרגלנו בזוגות, במהלך ההרצאות, נושאים שונים, כמו: למה באמת באנו לסדנה, איך אנו יודעים לקבל עזרה ונושאים נוספים. המסרים הרבים שג'נין העבירה בהרצאותיה (וגם במסגרת מדיטציית הארוחות) היו רבים, ומתוכם בחרתי להדגיש מספר נקודות, שנגעו בי יותר מאחרות:
1. כדי שבאמת נאהב את עצמנו, אנחנו צריכים לגעת בכל החלקים בתוכנו שאיננו אוהבים, ועד שלא ניגע בהם  - לא נוכל להירגע עם כל הטוב שבתוכנו.
2. כאשר אנחנו מתבוננים בחלקים שבתוכנו שיש בהם קור, אי שליטה, גועל, או זדון, אנחנו מרגישים את כל כולנו, ואז הקור שבתוכנו הופך לשקט
.3.  כדי לחיות חיים אמיתיים עלינו לדעת לחיות עם הנכונות לגעת בכל מה שאנחנו מאמינים שצריך לשקר בנוגע אליו
4כשאנחנו מסתירים משהו מעצמנו, אנחנו בעצם אומרים, שאם אנשים ייראו את מה שהסתרנו -  הם לא יאהבו אותנו כי איננו ראויים לאהבה
.5.מה שלא ניתן לעצמנו, ואנחנו זקוקים לו - נמצא דרך אחרת להחזיר לנו. אך אז נרגיש שאנחנו משיגים אותו בגנבה. או אז, נרגיש שאנחנו גונבים הנאה (שהרי זה לא שלנו מפני שאנחנו איננו אמורים ליהנות).
6.כאשר מגיעה אלינו אהבה אמתית, ואנחנו חושבים שאי אפשר לאהוב אותנו, שזה בלתי אפשרי, אז האהבה פוסחת עלינו, כי אנחנו עמידים ומחוסנים מפניה
7.                  Sometimes it is important to re-teach a things it's loveliness..            .  
8. כשאנחנו אוכלים לא מפני שאנחנו רעבים, זה לא אנחנו אלה שאוכלים. מישהו אחר אוכל. כלומר, יש כאן פספוס. אנחנו מפספסים את ההזדמנות להיות עצמנו. זה כמו ללכת למסיבה כשאנחנו עייפים. מישהו אחר נמצא במסיבה, לא אנחנו.
9    מצד אחד אנחנו רוצים לתת לעצמנו מתנה, אך מצד שני אנחנו יודעים שאסור לנו לקבל אותה
10. האוכל והעיסוק בו הוא רק השער. ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו משתמשים באוכל - סימן שאנחנו יודעים שעדיין יש משהו שיושב ומחכה לנו. זה מצוין, כי זהו הדגל האדום שלנו
.11 אחרי שנמצאים באמת בתוך התהליך -  אי אפשר לחזור לאחור. התהליך בלתי הפיך
.12  החכמה היא לפגוש אנשים שיודעים מי אנחנו, ומקרינים בחזרה את היופי שבנו
.13 במקום להיות "נאמן" לסבל (suffer well), הסבל צריך להיות מקושר לאהבה ולפתיחות. אז הסבל יכול להירגע, הוא פשוט שם ואנחנו נוגעים בו. זה כבר לא אומר שאנחנו רעים או שלא מגיע לנו. 
14.לחזור לגוף - זה מה שקיבלנו, וזה הבית האמיתי שלנו.
 15.תגידו לעצמכם ביומכם האחרון: הייתי נשוי לפליאה.  

ביום שישי בערב ההרצאה הייתה קצרה מהרגיל. כל אחד התבקש להכין מגזרי עיתון פלקט קטן שייצג אותו. התיישבנו ובמשך שעה גזרנו, הדבקנו, קשקשנו ובעיקר השתעשענו. הורדנו קצת מהמתח של לגעת בעצמנו במילים, והתפרקנו קצת באמצעות האמנות. הכנתי עבודה קטנה על הדרך שלי, שהתחילה מהתמכרות לאוכל ולמערכות יחסים לא בריאות עם חלק מהאקסיות שלי, דרך ההשתחררות באמצעות המוזיקה, טיוליי להודו, ועד לחלום שלי להקים משפחה.

אחד מהביטויים המעניינים עבורי של אכילה רגשית התרחש ביום שלפני האחרון. כמו תמיד ניגשתי לבופה, לקחתי מכל טוב, התיישבתי כשהצלחת מולי. כולם התחילו לאכול חוץ ממני. לאחר מספר דקות ג'נין עצרה את הארוחה, כמו תמיד, והתחיל הדיון. חשבתי לעצמי: למה לקחתי אוכל, אם אני בכלל לא רעב? התחושה היחידה שעלתה בי הייתה הפחד להיות שונה. כילד וכמתבגר שמן תמיד הרגשתי מחוץ לעניינים, מסתכל על החיים מהצד, מפספס. ביקשתי את רשות הדיבור, וסיפרתי על הקושי שלי בלהיות אחר. הקושי לשבת ליד כולם בלי צלחת או עם צלחת ריקה. מה יחשבו, מה יגידו, איך יסתכלו עליי. אני בכלל לא אוהב שמסתכלים עליי. הוספתי לספר שכל החיים ניסיתי, כמעט תמיד ללא הצלחה, להיות כמו כולם. החלום שלי הוא רק פעם אחת להרגיש כמו כולם. בשנים האחרונות אני מרגיש פחות שונה, בעיקר בזכות תקופות מוצלחות במערכות יחסים עם חברותיי לשעבר, וכן בעיקר כאשר אני מפזז על רחבת הריקודים לצלילי דפש מוד.

 אחת החוויות החזקות ביותר שאירעו לי בסדנה הייתה במהלך אחת מארוחות הערב. חשתי שאינני רעב לאוכל. אני רעב למשהו אחר. הוצאתי את המחברת מתיקי והתחלתי לכתוב מכתב לאחי, מכתב שכבר עשר שנים חלמתי לכתוב. ביטאתי בו המון תחושות שהיה לי קשה לבטא, והרגשתי קרבה אליו כמו שמעולם לא חשתי. הבטחתי לעצמי שכשאחזור ארצה אקבע איתו פגישה, וכך אכן היה. ארבעה ימים לאחר נחיתתי, מסרתי לו את המכתב והרגשתי שוב איך מעגל נוסף נסגר. משהו חדש ביני לבינו נולד באותו יום.

בכל יום בשעה שלוש וחצי התכנסנו לעבודה בקבוצות קטנות. עשרה משתתפים בכל קבוצה. בקבוצה יכולנו לדבר יותר על נושאים, מחשבות, רגשות וזיכרונות שמעסיקים אותנו. כולנו דיברנו על הכאב ועל החור שבלבנו מתקופת הילדות, שמנעה מאיתנו כלים להתמודד עם מורכבות החיים. ניסינו לתמוך, לסייע ובעיקר להקשיב אחד לשני, תוך שהמנחים נותנים לנו לפרוק את כל הקור, הגועל, הבושה, ושאר הרגשות ה"לא טובים". באחת הפגישות חשתי בפעם ראשונה בחיי את עצמות הישיבה שלי, וסיפרתי על השמחה בלבי. שמחתי להרגיש את גופי, ובכלל זה את עצמותיי. כמו כן שיתפתי את קבוצתי בכך שאני חוגג עשר שנים לתהליך המודעות שבו אני נמצא, תהליך שהחל אי שם בסוף 1998 כאשר התפרק הקשר המורכב, האינטנסיבי והחולה, עם חברתי הראשונה.

ביום האחרון לסדנה כולנו היינו נרגשים. חשנו שמשהו חדש עומד להתרחש בפתח. במפגש האחרון עם ג'נין עמדנו כל 60 המשתתפים במעגל, ונענו בצורה של נחש מתפתל. כל אחד עבר על פניו של כל משתתף בסדנה, והתבוננו זה בזה. חייכתי בעיקר בגלל ההרגשה של המתנה הענקית שהענקתי לעצמי: להיות באטמוספירה של אהבה. 

  מעט אנשים, שלהם מערכות יחסים עם אוכל, מצליחים בסופו של דבר לחיות חיים חופשיים ממחשבות על אוכל. בעבודתי עם אנשים אלו אני מדגיש כי מבחן התוצאה של יצירת השינוי לתמיד  - הוא המבחן היחידי הרלוונטי עבורי. גם אם התהליך הוא ארוך ומורכב, הרי רק תוצאה בה האדם חי חיים מלאים, עשירים, חווייתיים, בהם לאוכל יש מקום שולי -  תצביע על כך שהצלחנו.

שלא כג'נין, המתחילה את העבודה בחלק הגופני דרך מדיטציות שונות, אני מאמין שלפני שנוכל לחזור לגוף, אנחנו צריכים לעבור כמה תהליכים אחרים. הקשר שלנו עם הגוף הודחק והורחק מאוד. איננו מרגישים חוויות גופניות בכלל וחוויית רעב אמיתי בפרט. ולכן, יש ללכת בדרך עקיפה. לפני ההתחברות לגוף, אנחנו צריכים להתחבר ברמה המנטלית, ולהתחיל למלא את עצמנו, ולא באוכל. אנחנו צריכים למלא את עצמנו בחוויות, בזיכרונות, באנשים, במערכות יחסים, במסעות, ובעיקר בזמן איכות. התהליך יביא אותנו להכרות עם חלקים חדשים שבנו, עם רגשות שמעולם לא העזנו להרגיש, ועם מחשבות שלא אפשרנו להן להיכנס למעגל התודעה שלנו. העבודה תתבצע בשלושה מישורים מקבילים ומשלימים:
המישור הרגשי - מנהל רגשות ותקשורת אסרטיבית: יכולת להרגיש את מגוון הרגשות, זיהוי הרגש, והבנת הרגש בסיטואציה מסוימת.
המישור הקוגנטיבי - מחשבות חלופיות (המחשבה שקשורה לאוכל מחליפה מחשבה אחרת קצת יותר מפחידה).
המישור ההתנהגותי - יצירת מנגנוני מודעות והרפיה, המאפשרים ליצור מענה הולם (response), ולא תגובה "אלרגית" (reaction) לתחושות ולמחשבות המובילות אותנו לאוכל. 

רק אם נוכל להתאמן זמן ארוך על עבודה מקבילה בשלושת המישורים הללו, ונמשיך להעניק לעצמנו מתנות רגשיות ומגוונות, תוך שאנו מתחייבים להכיר בעצמנו חלקים פחות מפחידים, או אז יתבצע השינוי לתמיד.

השינוי לתמיד איננו התהליך. הוא התוצאה של התהליך. ביום שבו נרגיש באמת שווים, נרשה לעצמנו לקחת "ביס" מהחיים ולא מהאוכל. אז נהיה פחות עסוקים במערכת היחסים שלנו עם אוכל, משקל, דיאטה, תפריט, ארוחת יום שישי, סיסמאות כמו "אויבים לא מכניסים הבייתה", וכו'. פשוט נתחיל לחיות.אחרי שנתחיל לחיות, יום אחד נרגיש את הגוף. כלומר, נרגיש בכל רגע נתון כמה אנחנו רעבים, באמת. גם אז אפשר להמשיך ולשכלל את יכולת המודעות. אחרי שמתחברים חזרה לגוף  -  אי אפשר לאבד את זה.

השינוי לתמיד הוא תוצאה של תהליך בלתי הפיך. התוצאה של התהליך היא מודעות אמיתית המעוניינת רק להתקדם, להתפתח ולהיטיב. היא איננה יכולה לחזור לאחור. רק מעטים מצליחים לעשות את השינוי לתמיד. הוא מורכב, ארוך, מתיש, מפחיד, אין בו ודאות, ובעיקר משהו מהעוצמה הרגשית, הכל כך מוכרת לאכלנים הרגשיים, הולכת לאיבוד. כשהשקט מגיע, יש בו תחושה של אובדן, כי כבר אי אפשר להפוך הכול לדרמה ול mass, כמו שעשינו פעם כדי לא לפגוש את עצמנו. זהו המחיר היקר שמשלם האכלן הרגשי שמצליח, בסוף התהליך, להפריד (רוב הזמן) בין אכילה לרגשות, והופך להיות אדם חופשי ולא כפייתי.

אני מאמין שיותר ויותר אנשים יוותרו בשנים הקרובות על משטרי דיאטות, וייכנעו מתוך הבנה שאי אפשר לשלוט לנצח. הכניעה תביא להתבוננות עצמית עמוקה, ואולי גם אומץ, להתחיל לבטא רגשות ומחשבות במקום לאכול אותם. אכילה רגשית היא תת-נישה בתוך עולם הדיאטה, אשר מאמינה שהשינוי יבוא מתהליך פנימי ולא חיצוני, כמו ספירת קלוריות, נקודות, מאזניים לשקילת אוכל, חדרי כושר 24 שעות ביממה. אכילה רגשית היא תנועה עמוקה פנימה אל עבר אותה דלת, שעולם האוכל הוא רק השלט עליה. השינוי לתמיד נמצא מאחורי הדלת, והדרך להגיע אליה היא רק עבור אלה שחולמים ומאמינים שהחיים יכולים להיות אחרים לגמרי. אבל לגמרי. 

כשתכננתי את ההשתתפות שלי בסדנה, השארתי לעצמי כמה ימים פנויים לאחר שהיא תסתיים על מנת שאוכל לעכל את כל החוויות מהמסע. בסוף הסדנה אחת המשתתפות הסיעה אותי לשדה התעופה של העיר מונטריי, שם שכרתי רכב, וטיילתי במשך ששת הימים הבאים עם עצמי ברחבי קליפורניה, לאורך האוקיינוס. הגעתי להרי הסיירה נוואדה ואגם טאהו, חוגג וממצה את החיים האלה עד הטיפה האחרונה.

כמה שעות לפני עלייתי על המטוס בסן פרנסיסקו בדרכי חזרה לארץ פגשתי, כפי שתיככנתי בחודשים האחרונים, למשך 20 דקות בלתי נשכחות, את הסופר ארווין יאלום. ספרו "כשניטשה בכה", אותו קראתי באביב 2001, שינה את חיי והשפיע עליי עמוקות. התאהבתי בדיאלוג הדמיוני בין ניטשה לברוייר (מורו של פרויד). שנה וחצי לאחר מכן התחלתי בתהליך הארוך של הסבה מקצועית ע"מ להיות מטפל, וחזרתי אל ספסל הלימודים בבית הספר לעבודה סוציאלית.

אבל הסיפור על יאלום הוא כבר סיפור אחר...